top of page
חיפוש

מה שקורה בעזה

זה לא שרצינו לירות. אף אחד לא רצה.

אף אחד אף פעם לא רוצה, נדמה לי.


כולם פשוט מפחדים. כולם פשוט בולעים את הרוק ואומרים לעצמם שזה או החיים שלהם או של המחבל. של אדם שאת הזהות שלו אנחנו לא רוצים לדעת. ככה אנחנו בוחרים לראות אותם. אבל זה הקטע. בעזה. זה הקטע. שאתה לא שוכח שלאנשים יש זהות. הזהות פה נוזלת עלינו מהקירות. כל משפחה והסיפור שלה, עם התמונות שנשארו תלויות אחרי שבני הבית עזבו באישון לילה. עשרות אלפי עיניים. ואנחנו חיים כל יום תחת עיניים אחרות. עוד אישה עטופה בחיג'אב אוחזת תינוק בזרועותיה, עוד גבר עם כתפיים רחבות בתמונה ממוסגרת מעל המיטה. קריפי.

והוא שם, והיא שם, והיא מסתכלת עליך, ואתה כזה סורי, גברת, אני יודע זה לא סידור טוב כל הדבר הזה. גם אני לא רציתי ככה. אני, בבית - שלך. ואת...

אלוהים יודע.

אז הם חיים איתך ללילה אחד או שלושה או לא יודע. כי בימים האלה זה גם הבית שלך. תרצה או לא תרצה. עם הריח שלו ושאריות תבלינים שנשארו דבוקים לשיש במטבח וצעצועים של ילדים שפזורים על השטיח בסלון. אמרו לנו לגעת כמה שפחות.

להגיע, לישון, ללכת.



אבל זה קשה כי כשזה המקום בו אתה זורק את עצמך, מסריח מזיעה, ולכמה שניות אתה מסוגל לשחרר את השרוכים בנעליים. פאקינג לשחרר את השרוכים האלה. רק לכמה שניות! כדי לזכור איך זה מרגיש כשהגרביים הרטובות שלך לא נדבקות לך לבהונות.

אתה מניע באיטיות את הבהונות. אחחח, איזה שחרור, איזו הנאה. והמרחב הזה לאצבעות. פאקינג חלום. הבהונות שלך זזות והבית הזה ברקע והכל פתאום מרגיש שלוְ כזה ואמיתי ושלך. ברגע הזה אתה לא מיחל לשום דבר אחר, כי אין דבר יותר טוב מפשוט להזיז ככה את הבהונות בתוך נעלי צה"ל ענקיות אחרי יום שלם של הליכה. בכל לילה כשאין מה לעשות אתה בוחן את הנעליים שלך, אתה כמעט לומד אותן, כל שריטה כמו איזה מסדר של טירונים. וכשהבהונות שבות למקומן, השורכים מתהדקים, הנעלים הופכות לחיילות שמחכות לפקודה והבית, הבית הזה שלפני רגע נשמת את הריח שלו הופך למחנה צבאי. ולמרות שלא זזת מהמקום, אתה כאילו מצליח להריח את אבק השריפה מחליף את הסוּמק והכורכום. ואתה שובבבב שומע את השקט הזה. איזה שקט מגעיל עמוק כזה ומעיק כמו השניות שבין נשימה לנשימה אחרי שאמרת לה שאתה אוהב אותה ואתה לא בטוח שאתה הולך לשמוע את זה חזרה.


רק שבעזה, השניות האלה נמתחות ימים שלמים.

נשברות רק על ידי איזו צווחה של עז שבמקרה נשארה ברחוב או תרנגול שהתבלבל בין השקיעה לזריחה. לפעמים הן גם נשברות מיריות אקדח, חרישיות, ממרחקים כזה. וביריות האלה - אתה מקווה שזה היה הצד שלך שירה, אתה מקווה כשתשב במחנה, עוד שבוע אתה לא תקרא שמות שאתה מכיר על המסך הטלפון. אלו לא יהיו החברים שלך ששכבו חסרי נשימה על הבטון של עיר עזתית מעופשת כשאוויר הקיץ מייבש את הפצעים הפתוחים שלהם והמחשבה על הנשימות בין הרגע שבו הם אמרו למישהי "אני אוהב אותך" עד הרגע שבו הם שמעו אותה אומרת את זה חזרה היא המחשבה שמרחפת מעליהם.


אבל זה לא היית אתה, הפעם,

שכיוון את הנשק אל הדמות הטרופה שהמשיכה להתקדם לעברכם. המבט בעיניים של נדב, הלחי הצמודה לפלדה, הקנה מושט קדימה כמו פאקינג חץ וקשת. טיפות קטנות של זיעה זלגו לו מהצד של עין שמאל. אולי דמעות, לא נראה לך, אבל מי יודע. נדב לא היה מאלו שיירו, הוא פשוט לא היה. יותר מאלה שבכו אולי. אבל אין לך מספיק זמן לחשוב על זה. נדב כיוון את הנשק.

אבל הדמות שנראתה מאיימת ממרחקים התחילה לאט, לאט להתגלות - ילד, אולי בן עשר, שמנמן כזה בטישרט שחורה עם כיתוב באנגלית, כבר הצלחת לראות שהידיים שלו ריקות. מזל שבתוך הזיעה של הבוקר הצלחת לשטוף את העדשות עם מי המימיה ולדחוף אותן לעיניים. אחרת, לא היה לילד הזה הרבה מזל. אחרת לא היית שם לב שהוא לא חמוש, שהוא לא מהווה איום, ואולי בשניות בין הרגע שהבנת שהגיע בידיים ריקות לבין הרגע בו צעקת לנדב "חכה אחי!" הוא כבר היה מספיק לטעון

ואז

אתה יודע. לא משנה.





Photo by Mihai Surdu on Unsplash


4 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page